יש לי חבר שכותב כמו יאיר לפיד וחבר שכותב כמו גל אוחובסקי. אני הייתי רוצה לכתוב כמו יהונתן גפן. אבל אני לא, למרות שלפעמים אני חושב כמו שהוא כותב.

כשקראתי את הספר "חומר טוב", מצאתי את עצמי מכניס את עצמי לנעליו של יהונתן והופך את כל האנשים סביבו לאנשים סביבי ואומר לעצמי – "וואלה, הגיוני". אז את אריק ואלונה מחליפים אנשים אחרים, וגם את שיסל ואורי זוהר (שמלכתחילה לא חיבבתי, בלי קשר ליהותן). כמעט לכולם היה מחליף. אפילו לכדורסל ולזיון הבלתי פוסק של נשים (כי, לא).

There are places I'll remember
All my life though some have changed
Some forever not for better
Some have gone and some remain

הרבה מקומות שגפן דיבר עליהם מזכירים לי מקומות שחייתי בהם, הדירות בירושלים (רמת שרת ובית הכרם) והדירה בשדרות (את הראשונה אני לא מחשיב). יותר מכל המקומות, אני אזכור את "ברטה". שאותה עזבתי לא מזמן (כן, יכול מאוד להיות שזו הסיבה שאני זוכר אותה יותר מהכל, אבל לא רק). גרנו בה אני, שתי חתולות (שין וריש, על פי סדר הופעתן) וכמה חברים שהיו מתנקזים מדי שישי, ולעיתים קרובות באמצע השבוע. היינו שותים, מעשנים, מזיינים, אוכלים, נמרחים (הזכרתי מעשנים?), ובגדול – שום דבר. חרשנו על ערוץ ביפ ועל הוי.או.די עד שעברתי ליס, וגם אז – המקס עבד בלי הפסקה, הקליט והקליט והקליט. בעיקר קומדיות. לא ראיתי חדשות כמעט כל התקופה, למה להרוס לעצמי את האשליה. חייתי בבועה, הייתי מהאנשים שהייתי קורא להם "תל אביביים בועתיים".

הייתי פעיל חברתי, אבל רק בשביל עצמי (ואני עדיין). הייתי הולך למסיבות רחוב ומשתכר, יוצא כל לילה לעיר, לכל מסיבה באיזה מרתף או מועדון מתקלף. זו התקופה שגיליתי, או הבנתי לפחות, שאני אוהב מקומות אפלוליים ואפופי עשן, מהמקומות האלה שאתה רואה את תווי הפנים של האנשים, אבל לא מספיק כדי לזהות אותם דקה אחר כך, אם התאורה עליהם השתנתה. אנשים עם כוס בירה ביד, עיניים מפוצצות, וסיגריה, במקרה הרע, ביד השניה. תמיד מחייכים, אין שום דבר שמטריד אותנו. מקומות כאלה, שאתה מכיר את כולם, אבל רק בפנים ואולי בשם. אבל אתה מספר לכולם שאם תתקע מתישהו, טלפון אחד ואתה מסודר ללילה. אז מה אם לא החלפתי איתם מספר טלפון מעולם, אני יכול לסמוך עליהם.

ברגעים הבודדים בהם הייתי צלול, הייתי מבין שהם לא באמת חברים שלי ואני לא חבר שלהם. לא באמת. אני חבר מועדון, חבר מרתף. והייתי בסדר עם זה, לחלוטין, רק קצת עצוב. זה קשה לאבד עשרות חברים תוך רגע אחד של הבנה. אז הייתי מעשן, כדי לא להיות עצוב, או לבד, או בודד. אז אף פעם לא הייתי לבד, כל עוד הייתה לי סיגריה ודירה.