פשטות. זו המילה שמגדירה את הוידאו הזו. וידאו פשוט, שפשוט מרגש. 50 בריטים נשאלו שאלה אחת, התשובות מגוונות (או לא כל כך?), וכל הקונספט פשוט… יפה. מעניין מתי יעשו את זה גם אצלנו.

50 אנשים, שאלה אחת. זה מתחיל.

במקרה-במקרה נתקלתי בקטע הוידאו הזה שגרם לי להוריד את הכובע בפני ההוגים והמבצעים שלו. מת על הבריטים, פשוט מעולה. (נצפה לראשונה אצל עידו קינן)

על רגל אחת – זה הטרנד בחודשים האחרונים. לוקחים דיאלוגים (או מונולוגים), בדרך כלל מוכרים, ומנפישים אותם. אספתי כמה קטעים כאלה מיוטיוב וזרקתי אותם כאן. אם מצאתם עוד קטעים – אתם מוזמנים להגיב ולקשר.

אז נתחיל. זוכרים את מורפיוס (לורנס פישבורן), ההוא מהמטריקס? אחלה. הקטע הזה לקוח מתוך הסרט הראשון, כשמורפיוס מסביר לניאו (קיאנו ריבס) מהי המטריקס. פרוייקט ללימודים של madfusion15.

והנה עוד גרסה, קצת יותר ארוכה ומלאה, של הקטע המדובר. הפעם של icksaes.

רבים מחבריי מכירים את ההתמכרות שלי לסדרות קומיות (שאפשר למצוא בחינם בוי.או.די, כמובן). אחת מהסדרות הללו היא סאות'פארק. הקטע הבא, שיצר nlampe858 לקוח מהפרק "World of Warcraft" (לפרק המלא). גיא, זה בשבילך.

החוק הראשון של פייט קלאב (מועדון קרב) הוא שלא מדברים על פייט קלאב. אז הנה, jerryhatt לא מדבר, הוא מנפיש. סצנת החוקים המפורסמת של מועדון קרב, מונולוג של בראד פיט.

אני מזהיר – אחד הטובים. מתוך ספרות זולה, מיהו מרסלוס ואלאס (וינג ריימס)? החוקר הוא ג'ולס ווינפילד (סמואל ל. ג'קסון) והמבצע הוא ג'אראט מודי.

לוק, סטוק ושני קנים מעשנים הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שביים גאי ריצ'י. וכיאה לבמאי מעולה ולסרט מצויין, גם ההנפשה של אחד המונולוגים (של ניק "היווני", כמובן) צריכה להיות מצויינת:

יש עוד עשרות קטעים ביוטיוב שמציגים קטעים מונפשים של מונולוגים או דיאלוגים מסרטים, סדרות ונאומים שונים. הנה, אפשר לראות אותם כאן. הקטע האחרון לא נלקח מסרט או מסדרה. ב-1939 נשא אדולף היטלר ימ"ש את נאום השנאה המפורסם בהיסטוריה בתיאטרון "קרול".  מתורגם לאנגלית.

יש לי חבר שכותב כמו יאיר לפיד וחבר שכותב כמו גל אוחובסקי. אני הייתי רוצה לכתוב כמו יהונתן גפן. אבל אני לא, למרות שלפעמים אני חושב כמו שהוא כותב.

כשקראתי את הספר "חומר טוב", מצאתי את עצמי מכניס את עצמי לנעליו של יהונתן והופך את כל האנשים סביבו לאנשים סביבי ואומר לעצמי – "וואלה, הגיוני". אז את אריק ואלונה מחליפים אנשים אחרים, וגם את שיסל ואורי זוהר (שמלכתחילה לא חיבבתי, בלי קשר ליהותן). כמעט לכולם היה מחליף. אפילו לכדורסל ולזיון הבלתי פוסק של נשים (כי, לא).

There are places I'll remember
All my life though some have changed
Some forever not for better
Some have gone and some remain

הרבה מקומות שגפן דיבר עליהם מזכירים לי מקומות שחייתי בהם, הדירות בירושלים (רמת שרת ובית הכרם) והדירה בשדרות (את הראשונה אני לא מחשיב). יותר מכל המקומות, אני אזכור את "ברטה". שאותה עזבתי לא מזמן (כן, יכול מאוד להיות שזו הסיבה שאני זוכר אותה יותר מהכל, אבל לא רק). גרנו בה אני, שתי חתולות (שין וריש, על פי סדר הופעתן) וכמה חברים שהיו מתנקזים מדי שישי, ולעיתים קרובות באמצע השבוע. היינו שותים, מעשנים, מזיינים, אוכלים, נמרחים (הזכרתי מעשנים?), ובגדול – שום דבר. חרשנו על ערוץ ביפ ועל הוי.או.די עד שעברתי ליס, וגם אז – המקס עבד בלי הפסקה, הקליט והקליט והקליט. בעיקר קומדיות. לא ראיתי חדשות כמעט כל התקופה, למה להרוס לעצמי את האשליה. חייתי בבועה, הייתי מהאנשים שהייתי קורא להם "תל אביביים בועתיים".

הייתי פעיל חברתי, אבל רק בשביל עצמי (ואני עדיין). הייתי הולך למסיבות רחוב ומשתכר, יוצא כל לילה לעיר, לכל מסיבה באיזה מרתף או מועדון מתקלף. זו התקופה שגיליתי, או הבנתי לפחות, שאני אוהב מקומות אפלוליים ואפופי עשן, מהמקומות האלה שאתה רואה את תווי הפנים של האנשים, אבל לא מספיק כדי לזהות אותם דקה אחר כך, אם התאורה עליהם השתנתה. אנשים עם כוס בירה ביד, עיניים מפוצצות, וסיגריה, במקרה הרע, ביד השניה. תמיד מחייכים, אין שום דבר שמטריד אותנו. מקומות כאלה, שאתה מכיר את כולם, אבל רק בפנים ואולי בשם. אבל אתה מספר לכולם שאם תתקע מתישהו, טלפון אחד ואתה מסודר ללילה. אז מה אם לא החלפתי איתם מספר טלפון מעולם, אני יכול לסמוך עליהם.

ברגעים הבודדים בהם הייתי צלול, הייתי מבין שהם לא באמת חברים שלי ואני לא חבר שלהם. לא באמת. אני חבר מועדון, חבר מרתף. והייתי בסדר עם זה, לחלוטין, רק קצת עצוב. זה קשה לאבד עשרות חברים תוך רגע אחד של הבנה. אז הייתי מעשן, כדי לא להיות עצוב, או לבד, או בודד. אז אף פעם לא הייתי לבד, כל עוד הייתה לי סיגריה ודירה.